חורף 1965. ריח סיגריות ה'אסקוט' שאבא עישן אפף את חלל החדר. בראש ערימת גזרי העיתונים שהייתה מונחת על הרצפה, נחה לה פיסה מהעמוד הראשי. "תורים ארוכים בתחנות הדלק", רשום היה בכותרת. התכופפתי קלות והרמתי את גזיר העיתון. לא כל כך הבנתי מה זה "תורים ארוכים בתחנות הדלק", אולי אמצא הסבר בפיסות האחרות של העיתונים. הרמתי קבוצה אחרת של גזרי עיתון. מעניין איזה דברים חדשים אוכל ללמוד, הרהרתי. אף אחד לא יודע שאני לומד כל כך הרבה מקריאת עיתונים בשירותים של סבתא.

 לפתע החל הדג להשתולל. זה בא בגלים, הוא עצר רגעים ארוכים בלי לזוז, רק פיו נפתח ונסגר ללא הרף, אז החל לנוע בפראות מצד לצד, נרגע לרגע, ושוב עצר ולא זז. איזה מסכן, הוא בטח יודע מה מצפה לו.

 על אחת הפיסות היה כתוב, "הליברלים העצמאיים דורשים שני תיקים – אשכול מסרב". גם את זה לא ממש הבנתי, למה אשכול צריך לסרב לתת להם שני תיקים? איזה מין אופי יש לו? תמהתי, מה כל כך מסובך לקנות שני תיקים? כמה זה כבר יכול לעלות? איזה איש קמצן האיש הזה, ואם הם כל כך עצמאים, איך זה שהם לא יכולים לקנות בעצמם את התיקים?

 חלפו דקות ארוכות מאז נכנסתי. כדאי שאזדרז. בחרתי את החתיכה עם האיש הזה, אשכול הקמצן, ניגבתי בקפידה את ישבני והורדתי את המים. זרם המים החלש לא הצליח להתמודד עם נייר העיתון העקשן ועם בדלי הסיגריות שאבא זרק לאסלה בביקורו בבוקר. לא נורא, סבתא כבר תוציא ביד את כל מה שהמים לא הצליחו לסחוף.

 איזה מזל שהיום יום חמישי. השבוע שכחתי 'לסחוב' קצת נייר טואלט מהשירותים של בית הספר, והעיתונים לא ממש עושים את העבודה. הדג המשיך בשגרת ההתפרצויות שלו, משפריץ מים לכל עבר. זה לא יהיה נעים, הדג האחרון היה יותר שקט וגם הרבה יותר קטן. עם הדג הזה אצטרך להיות ממש זהיר. ניגשתי אל הארון ופתחתי בזהירות את הדלת העליונה, שרק ציר אחד חלוד אחז בה. שפופרת השמפו ביצים נגד קשקשים הייתה פתוחה ופס קרם צהוב זלג ממנה. אבא שוב לא סגר את השפופרת, רטנתי. הנחתי את השמפו על שפת האמבטיה כשלפתע נזכרתי, אי אפשר, סבתא לא מרשה לחפוף ולהסתבן כשהדג במים. "זה לא בריא לדג," טענה פעמים רבות באנחה כבדה. אני לא מבין מה הבעיה, הרי זה רק שמפו נגד קשקשים, מה כבר יכול לקרות, שלא יהיו לו קשקשים? חבל, לא מספיק שאסור להדליק בויילר באמצע השבוע, עכשיו בגלל הדג האומלל הזה גם אסור לי לחפוף. פתחתי את ברז המים החמים והוספתי מעט לאמבטיה. סבתא אמרה שהדג לא אוהב שהמים חמים מדי. נכנסתי בזהירות לאמבטיה, כשאני מקפיד לא להפחיד את הדג, והתיישבתי לאטי במים הפושרים. הדג קפא במקומו והביט בי במין חיוך מרושע. קיפלתי את רגלַי מתוך כוונה להגן על הבולבול שלי. רק השבוע סיפר לנו המורה פישר על חילזון הבילהרציה והזהיר אותנו לא להיכנס למים מזוהמים כי החילזון הזה יכול לטרוף לנו את הבולבול.

 הדג הפסיק לחייך והביט בי בעיניים בורקות, ואחרי רגע ארוך הוא פלט מין גיחוך והמשיך לפתוח ולסגור את הפה. הוא כמו כריש קטן. אף אחד לא יודע כמה הוא נראה מפחיד לפני שהופכים אותו לגפילטע פיש. בעצם, די ריחמתי עליו. מחר בבוקר סבתא תנחית עליו מכה על הראש עם הקצ'לקע הכבד שלה, וזהו, הלך עליו.

 ביד אחת התחלתי להזליף מים על הגוף בעוד היד השנייה מונחת על הבולבול המבוהל שלי. לא אקח סיכונים מיותרים. הדג הזה הרבה יותר זריז ממני. אני לא יכול להרשות לעצמי להסתבך איתו. שטפתי בזהירות גם את הראש, כשאני מחליף מדי פעם את היד התורנית.

 הדפיקות הרמות על הדלת לא איחרו לבוא. "נו? מה אתה עושה שם כל כך הרבה זמן?" שאלה סבתא בקול מלא בייסורים.

 "אני תכף יוצא," עניתי, כשאני תוהה לְמָה היא דואגת יותר, לשלומי, או לשלום הדג שלה.