"תאמין לי שאני לא יודע איך הגעתי למצב הזה," אמר בכאב האיש היושב מולי. "כל העסק הזה מאוד קשה לנו," המשיך, "וחבל שאשתי לא פה. הייתי מעדיף שהיא תבוא איתי, אבל היא עדיין מתעקשת שאנחנו לא צריכים שום עזרה מבחוץ."

 "עזרה מבחוץ? יש עזרה אחרת, ממקור אחר שהיא מוכנה לקבל?" שאלתי.

 "מה זאת אומרת?"

 "האם היא מוכנה שמישהו קרוב יהיה מעורב? חֲבֵרָה או מישהו מהמשפחה?"

 "לא, לא. מה שהיא מתכוונת זה שאנחנו לא צריכים עזרה בכלל – היא לא רוצה שאף אחד יחטט לה בחיים האישיים שלה."

 "זה ציטוט?"

 "כן, זה מה שהיא אומרת," נאנח.

 "אני מאמין שהשיחה שלנו, גם ללא נוכחותה של אשתך, היא חשובה מאוד. אולי בהמשך היא תגיע."

 "כן, אני מאוד מקווה," נאנח שוב.

 "ספר לי בבקשה מה עובר עליכם."

 "יש לנו הרבה בעיות בבית. אנחנו נשואים בערך ארבע שנים ו... עדיין אין לנו ילדים ו... היחסים בינינו הולכים ומתדרדרים ו... אנחנו בקושי מדברים. יש לי הרגשה שהיא לא רואה אותי בכלל. אלה לא חיים של בעל ואישה."

 "אתם לא מדברים בכלל?" תמהתי.

 "מדברים רק כשיש משהו מאוד מסוים או... אין, אין תקשורת," סיכם בעצב.

 "מה גרם לנסיגה בקשר?"

 "אני לא יודע. לא קרה משהו בינינו – לא רבנו או משהו כזה. יכול להיות שבגלל הלחצים שיש לה בעבודה היא... אני לא יודע, הקשר שלנו אף פעם לא היה... כל־כך... תראה, שנינו עובדים ושנינו מגיעים מאוחר הביְתה ולא יוצא לנו להיות הרבה ביחד. אני רואה את חיי הנישואין שלי נגמרים לי מול העיניים ואני לא יודע מה לעשות," השפיל מבט.

 "אני מבין שבימי השבוע אתם חוזרים מאוחר הביְתה. מה קורה בסופי השבוע?"

 "בסופי השבוע היא מבלה בעיקר במיטה, הרבה חשק לצאת אין לה."

 "ומה איתך? מה אתה עושה עם עצמך כשהיא מבלה במיטה?"

 "סתם, יושב רואה טלוויזיה, אינטרנט... אני לא יודע, זה כאילו שבזמן האחרון אנחנו כמו שני זרים."

 "אתם לא יוצאים ביחד? חברים? בילויים?"

 "בהתחלה דווקא היינו יוצאים הרבה, גם עם חברים וגם שנינו לבד. כבר הרבה זמן שלא יצאנו ביחד."

 "מה עם ביקורי משפחה? אתם מבקרים אצל ההורים?"

 "אני, דווקא למשפחה שלה אוהב ללכת. אל הצד שלי, היא לא מגלה הרבה עניין," ענה בכאב.

 "אני מניח שאשתך יודעת שאתה כאן."

 "כן, אמרתי לה, הסברתי לה: או שאנחנו מקבלים עזרה או שהקשר הזה מתמוטט."

 "איך היא הגיבה?

 הוא משך בכתפיו. "היא אמרה שאין לה עניין בשיחות האלה ו... אם אני כל־כך רוצה... אז שאני אלך לבד."

 "במה אתה עוסק?"

 "יש לנו מסעדה – אני מנהל את המסעדה של המשפחה."

 "זה בוודאי מחייב אותך להיות רוב היום במסעדה."

 "כן, זאת עבודה קשה. העבודה רודפת אחרי גם כשאני לא שם," נאנח.

 "במה אשתך עוסקת?"

  "היא עוזרת בכירה למנכ"ל של חברת ביטוח."

 "זה נשמע כמו ג'וב מכובד," התפעלתי.

 "כן, יש לה תפקיד רציני בעבודה, אבל גם זה דורש הרבה. היא נמצאת הרבה שעות במשרד, ובסך הכול היא נמצאת די הרבה מחוץ לבית והיא גם הרבה על הכביש."

 "לְמָה אתה מתכוון הרבה על הכביש?"

 "היא הרבה בנסיעות, ולפעמים היא גם ישנה מחוץ לעיר."

 "נשמע שהעבודה שלה תובענית."

 הוא הנהן.

 "היא בוודאי נהגה להתקשר אליך לספר מה עובר עליה ואיך היא מסתדרת."

 הוא לא הגיב.

 "לא נהגתם לשוחח בטלפון במשך היום?"

 "לא... כן, לפעמים."

 "לא כל יום?"

 "בעיקר כשהיא רצתה להודיע לי משהו."

 "אתה יכול לתת לי דוגמה?"

 "כשהיא הייתה בישיבות או בנסיעות, היא הודיעה שהיא תקועה בעבודה."

 "כשהיא יָשְׁנה מחוץ לעיר, היא עדכנה אותך על לוח הזמנים שלה?"

 "כן, בטח, אני גם התקשרתי אליה לבדוק שהיא בסדר. תמיד דאגתי לה."

 "דאגת לה בגלל שהיא עובדת קשה מדי?"

 "כן, תשמע, אני... אוהב אותה, אני דואג לה, שאלתי אותה איך היא יָשְׁנה ומה היא אכלה – אני יודע שהיא מאוד בררנית באוכל, אז... אני מתעניין."

 "אתה מתעניין ודואג לה גם בתקופה הזאת?"

 "כן, בטח, רק שעכשיו אנחנו לא מדברים, אז אני לא יודע מה קורה כשהיא בחוץ. תראה, זה שיש לנו בעיות, זה לא אומר שלא אכפת לי ממנה."

 שתקנו לרגע.

 "היא מרוצה מהמשכורת שלה? משלמים לה טוב?"

 "כן, היא מקבלת משכורת טובה, אבל זה בא על חשבוננו."

 זקפתי גבות.

 "תשמע, היא יותר בחוץ מאשר בבית," הבהיר.

 "אתה יכול לספר לי מעט על היחסים האינטימיים שלכם?"

 הוא שתק.

 "איך הקשר המיני שלכם?"

 "זה... גם בעיה קשה," השיב, נבוך. "אנחנו... בקושי עושים את זה, בעצם... בחודשים האחרונים אין לנו בכלל קשר."

  "איך הקשר האינטימי־מיני היה בהתחלה או לפנֵי המשבר?"

  "אף פעם לא היה בינינו הרבה קשר מיני, אבל... היה... בסדר. היא לא בדיוק טיפוס ש... אוהבת את זה."

 "היא לא הטיפוס שאוהב מין?"

 "כן, היא לא כל־כך בעניין הזה."

 "ואתה?"

 הוא הרים את ידיו, מבטא חוסר אונים.

 "ניסית להתקרב? ליזום?"

 "אני... ניסיתי הרבה פעמים," השפיל מבט. "אבל... היא לא רצתה. היא לא מגלה הרבה עניין ב... קשר המיני, זה לא מעניין אותה, היא רק רוצה לישון."

 "מה בכל זאת מעניין אותה בחיים? מה היא אוהבת לעשות?"

הוא לא ענה.

  "לפנֵי המשבר, מה היא אהבה לעשות?"

 "היא מכורה לעבודה. תן לה רק לעבוד – העבודה שלה, זה מה שמעניין אותה."

 "אמרת שהיא לא מגלה עניין או רצון לבקר את המשפחה שלך. קרה משהו בינה לבין המשפחה שלך?"

 "לא, מה פתאום. הם כל־כך אהבו אותה ופינקו אותה. לא יודע, עכשיו היא מנסה להתחמק כל פעם שאנחנו אמורים לבקר את ההורים שלי. אני לא מצליח להבין את זה."

 "אז היא... מנסה להתחמק, אבל בכל זאת מצטרפת אליך בביקורים?"

 "כן, לפעמים."

  "ו... מה היא עושה, איך היא מתנהגת שם?"

 "שום דבר, אוכלת והולכת לישון."

 "ואתה, אתה מצטרף אליה לבקר את המשפחה שלה?"

 "אני רוצה, אין לי בעיה, אבל היא מעדיפה ללכת לבד. זה לא שאני לא רוצה לראות אותם, דווקא יש לי קשר טוב עם האחיות שלה."

 "איזה קשר יש לה עם המשפחה שלה?"

 "קשר טוב. היא יותר אצל אימא שלה מאשר בבית. גם עם האחיות שלה היא בקשר טוב."

 "אצל אימא שלה...?"

 "אבא שלה נפטר כשהיא הייתה קטנה."

 "בת כמה היא הייתה כשהוא נפטר?"

 "בת חמש או שש אני חושב."

 "ספר לי איך הכרתם? איפה נפגשתם?"

 "היא הייתה באה לאכול אצלנו במסעדה, כשהיא עוד עבדה במקום הקודם שלה ו... ככה הכרנו."

 "היא מיד מצאה חן בעיניך? אהבה ממבט ראשון?"

 "אני חושב שכן," חִיֵּך בעצב.

 "מה ראית? מה מצאת אצלה שמשך אותך?"

 הוא נע במושבו באי־נוחות, מנסה לחפש תשובה.

 "תשמע, היא תמיד נראתה טוב ו... היא הייתה שקטה, עדינה."

 "היופי שלה? המראה שלה משך אותך?"

 "כן, מאוד."

 "חיזרת אחריה?"

 "אוהו, כמה שפינקתי אותה. מה לא קניתי לה? לא עשיתי חשבון לכסף."

 "עוד לפנֵי הנישואים?"

 "כן, כן, כשהתחלנו לצאת. אני השקעתי בה וגם ההורים שלי פינקו אותה – היא הייתה ממש מלכה."

 "איך היא הגיבה לחיזורים שלך?"

 "דווקא בסדר, היה לה טוב, נתתי לה מה שאף פעם לא היה לה. אתה יודע? עוד לפנֵי החתונה עשיתי לה רישיון וקניתי לה רכב חדש."

 "כמה זמן יצאתם עד שנישאתם?"

 "כמה חודשים – חמישה חודשים בערך."

 שתקנו לרגע.

 התבוננתי בפניו, נזכר שלא שאלתי לגילם. "בת כמה האישה?"

 "עשרים ושלוש."

 "ואתה?"

 "כמעט שלושים וחמש."

 תשובתו הפתיעה אותי – הוא נראה צעיר מגילו. "אתה לא נראה בן שלושים וחמש," החמאתי.

 "אני יודע, כולם אומרים לי את זה," חִיֵּך.

 "אז... אשתך הייתה בת שמונה־עשרה, תשע־עשרה כשנישאתם?"

 "כן, משהו כזה."

 "צעירה," הִרהרתי בקול.

 הוא לא הגיב.

 "פער הגילאים לא הפריע לכם?"

 "לא, דווקא לא. היא הייתה מאוד בוגרת לגיל שלה."

 "ו... אני מניח שגם לה לא הפריע שאתה יותר מבוגר ממנה."

 "אני לא חושב."

 "אני מניח שזה בגלל שאתה נראה צעיר מגילך."

 "יכול להיות."

 "זה מפתיע ומעורר התפעלות שבחורה צעירה מגיעה לג'וב בכיר. אמרת שהיא עוזרת בכירה בחברת ביטוח?" שאלתי, מחזיר את נושא סביבת העבודה של האישה.

 "עוזרת למנכ"ל," תיקן אותי. "היא מאוד משקיעה בעבודה שלה – היא מחזיקה את כל הלשכה. מאוד מעריכים אותה."

 הנהנתי, מניח לו לרגע.

 "עד כמה אתה פעיל בבית, מה אתה עושה למען הבית ולמענה?"

 "הכל. אני עושה קניות, סידורים, כל האחזקה של הבית זה אני – אני עושה הכל."

 "ובשבילה, מה אתה עושה בשבילה?"

 הבחור שתק לרגע. "אם היא צריכה משהו, אני אף פעם לא מסרב – אני לא אומר לה לא. מבחינתי, אני נותן לה את כל מה שהיא רוצה, אני לא עושה חשבון לכסף."

 "אתה יכול לספר לי על יכולתה לעשות, להעניק ולתת?"

 "לְמָה אתה מתכוון?"

 "מה היא עושה בבית? מה היא עושה למענך?"

 "אנחנו הרבה לא אוכלים בבית, אז אין סיבה לבשל. יש לנו עוזרת, אז אין לה הרבה מה לעשות בבית."

  "אני מבין שהיא מאוד עסוקה, אבל בוודאי גם לה יש חלק בעשייה בבית."

 הבחור שתק לרגע, מנסה לאתר תשובה שתניח את דעתו ואת דעתי כאחד.

 "מה עם כביסה? מי מכבס? מי מנקה?"

 הוא משך בכתפיו.

 "אתם לא מכבסים בבית?"

 "כן, בטח. העוזרת עושה גם את הכביסה שלי ולפעמים גם את שלה."

 "סליחה שאני מתעכב על נושא הכביסה," התנצלתי. "אם הבנתי נכון, אז העוזרת מכבסת את הכביסה שלך, ולפעמים היא מכבסת גם את הכביסה של אשתך?"

 הוא שתק לרגע. "זה לא יוצא ככה בדיוק, היא... בדרך כלל מכבסת לבד את הדברים שלה."

 "לא נוח יותר לתת לעוזרת לכבס, במיוחד שאין לה הרבה זמן פנוי?"

 "היא מעדיפה לכבס לבד את הבגדים שלה – היא טוענת שהעוזרת מקלקלת לה את הבגדים."

 "זאת אומרת שבעבר העוזרת כיבסה את הבגדים שלכם, עד שאשתך מצאה שהבגדים שלה התקלקלו," השתמשתי בביטוי שלו, "ואז היא החליטה לכבס לבד את בגדיה?"

 "כן, כן."

 "אני מבין שהיא נחשבת לאישה מטופחת."

 "כן, מאוד, היא בהחלט נראית טוב," החמיא. "בבית היא לא משקיעה בעצמה, אבל כשהיא יוצאת החוצה, היא תמיד פרפקט."

 "ספר לי בבקשה, מתי חשת את המפנה ביחסים ביניכם?"

 "אני חושב שזה קרה כמה חודשים אחרי שהתחתנו," השיב. "לא יותר ממספר חודשים," חיזק את תשובתו.

 "יש לך השערה, מה גרם למִפנה בזוגיות?"

 "אני לא יכול לשים את האצבע בדיוק על הגורם," נאנח כבדות. "אני חושב," הוסיף, "שאולי זה שאחרי החתונה, היא הרגישה כאילו שניתקו אותה מאימא שלה והאחיות שלה."

 "זה מה שאתה חושב או שהיא אמרה לך את זה?"

 "לא, זה מה שאני חושב. יש גם את המשבר שעבר עליה כשהיא התפטרה מהעבודה הקודמת שלה."

 "אתה יודע מדוע היא התפטרה?"

 "היא לא הסתדרה עם העובדות במשרד. היה איזשהו סכסוך והיא החליטה לעזוב."

 "ההתפטרות שלה לא גרמה לכם לקשיים כלכלים? בכל זאת משכורת אחת פחות."

 "לא," חִיֵּך, "דווקא בקטע הזה אין לנו בעיות, וחוץ מזה, מההתפטרות היא יצאה עם פיצויים גדולים."

 "פיצויים על התפטרות? חשבתי ש..." לא סיימתי את המשפט, בחרתי לא להיכנס לנושא. מה היה שם בעצם? מה היא לא מספרת? הִרהרתי, מוטרד.

 "כן, כי מאוד העריכו את מה שהיא עשתה שם."

 "ומאז אותו משבר שהיא עברה, אתה מרגיש שהקשר ביניכם התדרדר והיחס אליך השתנה?"

 "כן, זה ממש כך," נאנח, "אבל גם יכול להיות... יכול להיות שזה התחיל במעבר לעבודה החדשה."

 "מה קרה במעבר לעבודה החדשה?"

 "אני לא יודע, היא הלכה והתרחקה..." הוא נחנק, לא מצליח לסיים את המשפט.

 "האם שוחחתם, אתה ורעייתך, על טיב מערכת היחסים ביניכם?"

 "היא... בדרך כלל מתחמקת מהשיחות," נאנח בכבדות, "או שהיא... לא מביעה דעה ברורה, חוץ מאשר התלונות הרגילות על עייפות – היא תמיד עייפה."

 "אתה חושב שתצליח לשכנע את אשתך לפגוש אותי?"

 "אני אתעקש שכן. הפעם אני לא אוותר לה," הוסיף בנחישות.

הוא הלך, ואני נשארתי עם הרגשה מחורבנת. מה אני עושה עם הסיפור הזה? אני לא מצליח לסלק מראשי את התמונות שנאספו במהלך השיחה, והמחשבות שמתרוצצות אצלי לא נותנות לי מנוח. אני מסכם לעצמי את העובדות: הם לא חיים כזוג – לכל היותר שותפים לדירה; לא קרה דבר ביניהם שיכול להוות סיבה להתרחקותה; הם לא מקיימים יחסי מין ואין לה עניין בו; אין לה עניין במגע עם משפחתו; כל עניין הכביסה מוזר ומטריד. לקלקל כביסה? מה זאת השטות הזאת? מה יש בבגדים שלה שהיא לא רוצה שהעוזרת תראה? מגיל חמש היא בלי אבא, פוגשת בחור מבוגר ממנה בשתים־עשרה שנים, הם נישאים אחרי כמה חודשים, ואז היא מאבדת עניין.

 אני ממשיך להרהר ולחפש הסבר: עד כמה היא עסוקה במסע אין סופי לחיפוש אַחַר דמות הגבר או דמות האב? פיצויֵי פרישה: מה היה שם שגרם לה לעזוב? הבית משמש לה כבסיס יציאה לחיפוש אַחַר פיצוי רגשי? את מי היא פגשה בחוץ? נתקלתי בנשים עם דחף מיני נמוך. מדוע המקרה הזה מטריד אותי? האם אני לא רץ מהר מדי? האם זה כל־כך פשוט כמו שזה נראה? האם הבחור התמים הזה לא רואה, לא שומע, לא מבין? מה יקרה אם אפגוש אותה ואגלה שטעיתי? מה יקרה אם אפגוש אותה ואמצא שלא טעיתי?

 חשבתי שאוכל להגיע לפגישה עם האישה, אם אכן תתקיים, פתוח לאפשרות שיש פרטים שאוכל לקבל ממנה, שילמדו אותי על גורם אחר שהביא למשבר ביחסים ביניהם. לא הצלחתי – גם לא התאמצתי מדי. ההרגשה שהכל כל־כך בנאלי, עלוב ואכזרי, לא עזבה אותי.

למחרת בבוקר, בישר הבעל שאשתו הסכימה לפגוש אותי. "היא לא תגיע אליך, אבל היא מוכנה להיפגש בחוץ."

 קבענו להיפגש בבית הקפה בשעות אחר הצוהריים של אותו היום. במכוון, הקדמתי להגיע למקום. לא הצלחתי להגיע נינוח, קיוויתי שמחצית השעה עד הפגישה וכוס הקפה יועילו.

 הגברת הגיעה באיחור של רבע שעה. כצפוי, היא גם לא טרחה להתנצל. בחורה נאה, איפור כבד, לבושה בסגנון שאותו לא הייתי מתיר לבתי ללבוש, בהנחה אמיצה שבתי הייתה נשמעת לי.

  "אני לא יודעת מה אני עושה פה," פתחה בהכרזה לא מקורית ובנימה עוינת.

  "הגעת לשיחה נעימה וקפה," הרגעתי.

 היא הרימה כתפיה בביטול, ממתינה שאגש לעניין.

 לעזאזל, זה לא יהיה פשוט, הִרהרתי. "אז... אפשר להזמין לך קפה או משהו אחר לשתות?"

 היא עיקמה את פניה, ואני סימנתי בידי לעבר המלצרית.

  "אני מבין," פתחתי, מנסה לברור כל מילה, "שאתם עוברים תקופה לא קלה. אני שמח שניתנה לי האפשרות לפגוש אותך. הייתי רוצה ללמוד ממך על הקשיים שיש לכם, ולסייע," הוספתי בהדגשה, "לעבור את המשבר."

  "על איזה משבר אתה מדבר?" זקפה את ראשה.