יהודה אופנר - 'הפשרה'
  מתוך הספר  'האנשים במראה ממול'

"תאמין לי שאני לא יודע איך הגעתי למצב הזה," אמר במבוכה האיש שישב מולי. "כל העסק הזה מאוד קשה לנו מאוד, וחבל שאשתי לא פה. הייתי מעדיף שהיא תבוא איתי, אבל היא עדיין מתעקשת שאנחנו לא צריכים שום עזרה מבחוץ."
"עזרה מבחוץ? יש עזרה אחרת, ממקור אחר שהיא מוכנה לקבל?" שאלתי.
"מה זאת אומרת?" תמה.
"האם היא מוכנה שמישהו קרוב יהיה מעורב? חברה, מישהו מהמשפחה?"
"לא, לא, מה שהיא מתכוונת זה, שאנחנו לא צריכים עזרה בכלל. היא לא רוצה שאף אחד יחטט לה בחיים האישיים שלה."
"זה ציטוט?"
"כן, זה מה שהיא אומרת," השיב.
"אני מאמין שהשיחה שלנו, גם ללא נוכחותה של אשתך, חשובה מאוד. אולי בהמשך היא תגיע."
"כן, אני מאוד מקווה," נאנח.
"ספר לי בבקשה מה קורה אתכם בימים אלה?"
"יש לנו קצת בעיות בבית," השיב. "אנחנו נשואים בערך ארבע שנים, ו... עדיין אין לנו ילדים ו... היחסים בינינו הולכים ומתדרדרים, ו... אנחנו לא מדברים בינינו. יש לי הרגשה שהיא לא רואה אותי בכלל. אלה לא חיים של בעל ואישה."
"אתם לא מדברים בכלל?" תמהתי.
"מדברים, אבל רק כשיש משהו מאוד מסוים, או... אין, אין תקשורת," סיכם בעצב.
"מה גרם להידרדרות?"
"אני לא יודע. לא קרה משהו בינינו, לא רבנו או משהו כזה. יכול להיות שבגלל הלחצים שיש לה בעבודה היא... אני לא יודע, הקשר שלנו אף פעם לא היה... כל כך... תראה, שנינו עובדים ושנינו מגיעים מאוחר הביתה ולא יוצא לנו להיות הרבה ביחד. אני רואה את חיי הנישואין שלי נגמרים לי מול העיניים ואני לא יודע מה לעשות," השפיל מבט.
"אני מבין שבימי השבוע אתם חוזרים מאוחר הביתה. מה קורה בסופי השבוע?" "בסופי השבוע היא מבלה בעיקר במיטה, הרבה חשק לצאת אין לה." 
"ומה איתך? מה אתה עושה עם עצמך כשהיא מבלה במיטה?"
"סתם, יושב רואה טלוויזיה, אינטרנט... אני לא יודע, זה כאילו שבזמן האחרון אנחנו כמו שני זרים."
"אתם לא יוצאים ביחד? חברים? בילויים?"
"בהתחלה דווקא היינו יוצאים הרבה, גם עם חברים וגם שנינו לבד. כבר הרבה זמן שלא יצאנו ביחד."
"מה עם ביקורי משפחה? אתם מבקרים אצל ההורים?"
"אני, דווקא למשפחה שלה אוהב ללכת. לצד שלי, היא לא מגלה הרבה עניין," ענה בכאב.
"אני מניח שאשתך יודעת שאתה כאן."
"כן, אמרתי לה, הסברתי לה: או שאנחנו מקבלים עזרה או שהקשר הזה מתמוטט."
"איך היא הגיבה?
הוא משך בכתפיו. "היא אמרה שאין לה עניין בשיחות האלה, ו... אם אני כל כך רוצה... אז שאני אלך לבד."
"במה אתה עוסק?"
"יש לנו מסעדה, אני מנהל את המסעדה של המשפחה."
"זה בוודאי מחייב אותך להיות רוב היום במסעדה?"
"כן, זאת עבודה קשה. העבודה רודפת אחרי גם כשאני לא שם," נאנח.
"אתה יכול לספר לי על העבודה של אשתך, במה היא עוסקת?"
"היא עוזרת בכירה למנכ"ל של חברת ביטוח."
"זה נשמע כמו ג'וב מכובד," התפעלתי.
"כן, יש לה תפקיד רציני בעבודה, אבל גם זה דורש הרבה. היא נמצאת הרבה שעות במשרד, ובסך הכול היא נמצאת די הרבה מחוץ לבית והיא גם הרבה על הכביש."
"למה אתה מתכוון הרבה על הכביש?"
"היא הרבה בנסיעות, ולפעמים היא גם ישנה מחוץ לעיר."
"עבודה מאוד תובענית," הערתי. "היא בוודאי מתקשרת אליך לספר מה עובר עליה ואיך היא מסתדרת."
הוא לא הגיב.
"אתם לא מדברים בטלפון במשך היום?"
"לא... כן, לפעמים."
"לא כל יום?"
"בעיקר כשהיא רוצה להודיע לי משהו."
"אתה יכול לתת לי דוגמה?"
"כשהיא בישיבות ו... זה מתארך, אז היא מודיעה שהיא תקועה בעבודה."
"גם כשהיא ישנה מחוץ לעיר היא מעדכנת אותך על לוח הזמנים שלה? מתי היא חוזרת, למשל?"
"כן, בטח, אני גם מתקשר אליה לבדוק שהיא בסדר, אני דואג לה."
"אתה דואג לה בגלל שהיא עובדת קשה מדי?"
"כן, תשמע, אני... אוהב אותה, אני דואג לה, אני שואל איך היא ישנה, מה היא אוכלת, אני יודע שהיא מאוד בררנית באוכל, אז... אני מתעניין."
"אתה מתעניין ודואג לה גם בתקופה הזאת?"
"כן, בטח. אמרתי לך, אני אוהב אותה, זה שיש לנו בעיות, זה לא אומר שלא אכפת לי ממנה."
"היא מרוצה מהמשכורת שלה? משלמים לה טוב?"
"כן, היא מקבלת משכורת טובה, אבל זה בא על חשבוננו."
"אתה יכול לספר לי מעט על היחסים האישיים שלכם?"
הוא זקף את גבותיו.
"איך הקשר המיני שלכם?"
"זאת גם בעיה קשה," השיב במבוכה. "אנחנו... בקושי עושים את זה, בעצם... בחודשים האחרונים אין לנו בכלל קשר."
"איך הקשר האינטימי-מיני היה בהתחלה או לפני ההידרדרות?"
"היה בסדר, היא לא בדיוק טיפוס ש... אוהב את זה."
"היא לא הטיפוס שאוהב מין?"
"כן, היא לא כל כך בעניין הזה."
"ואתה?"
הוא הרים את ידיו, מבטא חוסר אונים.
"ניסית להתקרב? ליזום?" שאלתי.
"ניסיתי הרבה פעמים," השפיל מבט. "היא לא מגלה הרבה עניין, זה לא מעניין אותה, היא רק רוצה לישון."
"מה בכל זאת מעניין אותה בחיים? מה היא אוהבת לעשות?"
הוא לא ענה.
"ולפני ההידרדרות, מה היא אהבה לעשות?"
"היא מכורה לעבודה. תן לה רק לעבוד. העבודה שלה, זה מה שמעניין אותה."
"אמרת שהיא לא מגלה עניין או רצון לבקר את המשפחה שלך. קרה משהו בינה לבין המשפחה שלך?"
"לא, מה פתאום. הם כל כך אהבו אותה ופינקו אותה. לא יודע, עכשיו היא מנסה להתחמק בכל פעם שאנחנו אמורים לבקר את ההורים שלי. אני לא מצליח להבין את זה."
"אז היא... מנסה להתחמק אבל בכל זאת מצטרפת אליך בביקורים?"
"כן, לפעמים."
"ו... מה היא עושה, איך היא מתנהגת שם?"
"שום דבר, אוכלת והולכת לישון."
"ואתה, אתה מצטרף אליה לבקר את המשפחה שלה?"
"אני רוצה, אין לי בעיה, אבל היא מעדיפה ללכת לבד. זה לא שאני לא רוצה לראות אותם, דווקא יש לי קשר טוב עם האחיות שלה."
"איזה קשר יש לה עם המשפחה שלה?"
"קשר טוב. היא יותר אצל אמא שלה מאשר בבית. גם עם האחיות שלה היא בקשר טוב."
"אצל אמא שלה...?"
"אבא שלה נפטר כשהיא הייתה קטנה," השלים.
"בת כמה היא הייתה כשהוא נפטר?"
"בת חמש או שש אני חושב."
"ספר לי איך הכרתם, איפה נפגשתם?"
"היא הייתה באה לאכול אצלנו במסעדה, כשהיא עוד עבדה במקום הקודם שלה, ו... ככה הכרנו."
"היא מיד מצאה חן בעיניך? אהבה ממבט ראשון?"
"אני חושב שכן," חייך בעצב.
"מה ראית, מה מצאת אצלה שמשך אותך?"
הוא נע במושבו באי־נוחות, מנסה לחפש תשובה.
"תשמע, היא תמיד נראתה טוב, ו... היא הייתה שקטה, עדינה."
"היופי שלה? המראה שלה משך אותך?" שאלתי.
"כן, מאוד."
"חיזרת אחריה?"
"אוהו! כמה שפינקתי אותה, מה לא קניתי לה — לא עשיתי חשבון לכלום."
"עוד לפני הנישואים?"
"כן, כן, כשהתחלנו לצאת. אני השקעתי בה וההורים שלי פינקו אותה, היא הייתה ממש מלכה."
"איך היא הגיבה לחיזורים שלך?"
"דווקא בסדר, היה לה טוב, נתתי לה מה שאף פעם לא היה לה. אתה יודע? עוד לפני החתונה עשיתי לה רישיון וקניתי לה רכב חדש."
"כמה זמן יצאתם עד שנישאתם?"
"כמה חודשים, חמישה חודשים בערך."
"בת כמה האישה?" שאלתי, נזכר שאיני יודע בני כמה הם.
"עשרים ושלוש."
"ואתה?"
"כמעט שלושים וחמש."
תשובתו הפתיעה אותי. הוא נראה צעיר מגילו.
"אתה לא נראה בן שלושים וחמש," החמאתי.
"אני יודע, כולם אומרים לי את זה," חייך.
"אז... אשתך הייתה בת שמונה-עשרה – תשע-עשרה כשנישאתם?"
"כן, משהו כזה."
"צעירה," הרהרתי בקול.
הוא לא הגיב.
"פער השנים לא הפריע לכם?"
"לא, דווקא לא. היא הייתה מאוד בוגרת לגיל שלה," השיב.
"ו... אני מניח שגם לה לא הפריע שאתה יותר מבוגר ממנה."
"אני לא חושב," השיב.
"אני מניח שזה בגלל שאתה נראה צעיר מגילך."
"יכול להיות," חייך.
"זה מפתיע ומעורר התפעלות שבחורה צעירה מגיעה לג'וב בכיר. אמרת שהיא עוזרת בכירה בחברת ביטוח?" החזרתי את נושא סביבת העבודה של האישה.
"עוזרת למנכ"ל," תיקן אותי. "היא מאוד משקיעה בעבודה שלה. היא מחזיקה את כל הלשכה. מאוד מעריכים אותה," הוסיף בהערכה.
"עד כמה אתה פעיל בבית, מה אתה עושה למען הבית ולמענה?"
"הכל: אני עושה קניות, סידורים, כל האחזקה של הבית זה אני, אני עושה הכל."
"ומה אתה עושה בשבילה?"
הבחור שתק לרגע. "אם היא צריכה משהו, אני אף פעם לא מסרב, אני לא אומר לה לא. מבחינתי, אני נותן לה את כל מה שהיא רוצה. אני לא עושה חשבון לכסף."
"אתה יכול לספר לי על יכולתה להעניק ולתת?"
"למה אתה מתכוון?"
"מה היא עושה בבית? מה היא עושה למענך?"
"אנחנו הרבה לא אוכלים בבית, אז אין סיבה לבשל. יש לנו עוזרת, אז אין לה הרבה מה לעשות בבית."
"אני מבין שהיא מאוד עסוקה, אבל בוודאי גם לה יש חלק בעשייה בבית."
הבחור שתק לרגע, מנסה לאתר תשובה.
"מה עם כביסה? מי מכבס?"
הוא משך בכתפיו.
"אתם לא מכבסים?" תמהתי.
"כן, בטח. העוזרת עושה גם את הכביסה שלי ולפעמים גם את שלה."
"סליחה שאני מתעכב על נושא הכביסה," התנצלתי. "אם הבנתי נכון, אז העוזרת מכבסת את הכביסה שלך, ולפעמים היא מכבסת גם את הכביסה של אשתך?"
הוא שתק לרגע. "זה לא יוצא ככה בדיוק, היא... בדרך כלל מכבסת לבד את הדברים שלה."
"לא נוח יותר לתת לעוזרת לכבס, במיוחד שאין לה הרבה זמן פנוי?"
"היא מעדיפה לכבס לבד את הבגדים שלה — היא טוענת שהעוזרת מקלקלת לה את הבגדים."
"זאת אומרת שבעבר העוזרת כיבסה את הבגדים שלכם, עד שאשתך מצאה שהבגדים שלה התקלקלו," אמרתי, משתמש בביטוי שלו. "ואז היא החליטה לכבס לבד את בגדיה?"
"כן, כן."
"אני מבין שבעיניך היא נחשבת לאישה מטופחת."
"כן, מאוד, היא בהחלט נראית טוב," החמיא. "בבית היא לא משקיעה בעצמה, אבל כשהיא יוצאת החוצה, היא תמיד פרפקט."
"ספר לי בבקשה, מתי חשת את המפנה ביחסים ביניכם?"
"אני חושב שזה קרה כמה חודשים אחרי שהתחתנו," השיב. "לא יותר ממספר חודשים," חיזק את תשובתו.
"יש לך השערה, מה גרם למִפנה ביחסיכם?"
"אני לא יכול לשים את האצבע בדיוק על הגורם," השיב. "אני חושב," הוסיף, "שאולי אחרי החתונה, היא הרגישה שניתקו אותה מאמא שלה ומהאחיות שלה."
"זה מה שאתה חושב, או שהיא אמרה לך את זה?"
"לא, זה מה שאני חושב. יש גם את המשבר שעבר עליה כשהיא התפטרה מהעבודה הקודמת שלה."
"אתה יודע מדוע היא התפטרה?"
"היא לא הסתדרה עם העובדות במשרד. היה איזשהו סכסוך והיא החליטה לעזוב."
"ההתפטרות שלה לא גרמה לכם לקשיים כלכלים? בכל זאת משכורת אחת פחות." 
"לא," חייך. "דווקא בקטע הזה אין לנו בעיות, וחוץ מזה, מהפרישה שלה היא יצאה עם פיצויים גדולים."
"פיצויים על הפרישה? חשבתי ש..." לא סיימתי את המשפט. בחרתי שלא להיכנס לנושא הפרישה והפיצויים. מה היה שם בעצם? מה היא לא מספרת? 
"כן, כי מאוד העריכו את מה שהיא עשתה שם," השיב.
"ומאז אותו משבר שהיא עברה, אתה מרגיש שהקשר ביניכם התדרדר והיחס אליך השתנה?"
"כן, זה ממש כך," מלמל. "אבל גם יכול להיות... יכול להיות שזה התחיל במעבר לעבודה החדשה."
"מה קרה במעבר לעבודה החדשה שלה?"
"אני לא יודע, היא הלכה והתרחקה, ו..." הוא שתק לרגע, מתקשה להשלים את המשפט.
"האם שוחחתם, אתה ורעייתך, על טיב מערכת היחסים ביניכם?"
"היא בדרך כלל מתחמקת מהשיחות," השיב. "או שהיא... לא מביעה דעה ברורה, חוץ מאשר התלונות הרגילות על עייפות. היא תמיד עייפה," הוסיף.
"אתה חושב שתצליח לשכנע את אשתך לפגוש אותי?"
"אני אתעקש," השיב. "הפעם אני לא אוותר לה," הוסיף בנחישות.
 
הוא הלך, ואני נשארתי עם תחושות קשות. מה אני עושה עם הסיפור הזה? אני לא מצליח לסלק מראשי את התמונות שנאספו במוחי במהלך השיחה, והמחשבות שמתרוצצות אצלי לא נותנות לי מנוח. אני מסכם לעצמי את העובדות: הם לא חיים כזוג, לכל היותר שותפים לדירה; לא קרה דבר ביניהם שיכול להוות סיבה להתרחקותה; הם לא מקיימים יחסי מין ואין לה עניין בו; אין לה עניין במגע עם משפחתו; כל עניין הכביסה מוזר ומטריד. לקלקל כביסה? מה זאת השטות הזאת? מה יש בבגדים שלה שהיא לא רוצה שהעוזרת תראה? מגיל חמש היא בלי אבא, פוגשת בחור מבוגר ממנה בשתים-עשרה שנים, הם נישאים אחרי מספר חודשים, ואז היא מאבדת עניין.
אני מהרהר בסיבות, מחפש הסבר: עד כמה היא עסוקה במסע אין סופי לחיפוש אחר דמות הגבר או דמות האב? פיצוי פרישה? מה היה שם שגרם לה לעזוב? הבית משמש לה כבסיס יציאה לחיפוש אחר פיצוי? את מי היא פגשה בחוץ? נתקלתי בנשים עם דחף מיני נמוך. מדוע המקרה הזה מטריד אותי? האם אני לא רץ מהר מדי? האם זה כל כך פשוט כמו שזה נראה? האם הבחור התמים הזה לא רואה, לא שומע, לא מבין? מה יקרה אם אפגוש אותה ואגלה שטעיתי? מה יקרה אם אפגוש אותה ואמצא שלא טעיתי? מה אעשה לאחר שאפגוש אותה? איך אוכל לסייע לבעל?
חשבתי שאוכל להגיע לפגישה עם האישה, אם אכן תתקיים, פתוח לאפשרות שיש פרטים, שאוכל לקבל ממנה, שילמדו אותי על גורם אחר שהביא למשבר ביחסים ביניהם. לא הצלחתי – גם לא התאמצתי מדי. התחושה, שהכל כל-כך בנאלי, עלוב ואכזרי, לא עזבה אותי.
למחרת בבוקר, בישר לי הבעל בטלפון שאשתו הסכימה להיפגש איתי. "היא לא רוצה להגיע אליך, אבל מוכנה להיפגש איתך בחוץ."
קבענו להיפגש בבית קפה, בשעות אחר הצהריים באותו היום. במכוון, הקדמתי להגיע למקום. לא הצלחתי להגיע נינוח. קיוויתי שמחצית השעה עד הפגישה וכוס הקפה, יועילו.
הגברת הגיעה באחור של רבע שעה. כצפוי, היא לא טרחה להתנצל. בחורה נאה, איפור כבד, לבושה בסגנון אותו לא הייתי מתיר לבתי ללבוש, בהנחה אמיצה שהייתה נשמעת לי.
"אני לא יודעת מה אני עושה פה," פתחה בהכרזה לא מקורית ובנימה עוינת.
"את בסך הכל שותה קפה," הרגעתי.
היא הרימה את כתפיה בביטול, ממתינה שאגש לעניין.
לעזאזל, זה לא יהיה פשוט, הרהרתי. "אז... אפשר להזמין לך קפה או משהו אחר לשתות?" הצעתי.
היא קימטה את פניה, ואני סימנתי בידי לעבר המלצרית.
"אני מבין," פתחתי, מנסה לברור כל מילה, "שאתם עוברים תקופה לא קלה. אני שמח שניתנה לי האפשרות לפגוש אותך. הייתי רוצה ללמוד ממך על הקשיים שיש לכם, ולסייע," הוספתי בהדגשה, "לעבור את המשבר."
"על איזה משבר אתה מדבר?" זקפה ראשה בפנים זועפות.

 
Facebook
yehudaoffner@yahoo.com
     054-7580586
תגיות: תפקוד, פסיכותרפיה, טיפול זוגי, טיפול פרטני, לחץ, אמנות לחימה, ספרי ילדים, פעוטות, גמילה מחיתולים, ריכוז, חשיבה, קיומי, התנהגותי, העצמה, חינוכיים.
yehudaoffner@yahoo.com
054-7580586