יהודה אופנר - 'היא לא רצתה לצאת מהחדר'
      מתוך הספר 'האנשים במראה ממול'

בקשותיהם של מכרַיי לסייע לחברם, לשכנם או לקרוב משפחתם, הפכו עבורי לדבר שבשגרה. "אתה חייב לעזור למשפחה של עובד שלי. הבת הגדולה שלו 'עושה להם טרור' בבית," ביקש חברי.
האישה שדיברה איתי בטלפון הזדהתה כאמה של בחורה בת עשרים ושש, שנמצאת, כך לדבריה, במצב נפשי לא טוב. בתה יושבת כל היום בחדרה, מסרבת לעבוד, מסרבת ללמוד, מסרבת לעשות דבר, והופכת את חיי המשפחה לבלתי נסבלים.
"אי אפשר לדבר איתה והיא גם לא מוכנה לשמוע לאף אחד. היא פשוט עושה מה שהיא רוצה. מדי פעם היא יוצאת מהחדר, ממררת לאבא שלה ולי את החיים, צועקת, כועסת, וחוזרת לחדר שלה. ככה כבר שנה. אני מאוד מבקשת שתעזור לנו. אנחנו מיואשים," ביקשה בתחינה.
"מה גרם לה להסתגר בחדר? מה קרה?" שאלתי.
 "היה לה חבר והם נפרדו, והיא גם הפסיקה לעבוד. הכל ביחד," סיכמה בעצב.
"מה היא עושה בחדר כל היום?"
"מעשנת סיגריות ושומעת מוסיקה."
"ומה עם הפסקות אוכל?" התעניינתי.
"אוי, מה שהיא עושה לנו," השיבה בצער, "זה לא טעים לה, זה מגעיל, ואת זה היא לא אוהבת..."
"אז ממה היא חיה?"
"היא החליטה שהיא רוצה אוכל בריאות — אוכל צמחוני, טבעוני, וכל מיני דברים כאלה."
"איך היא הגיעה לזה?"
"לפני כמה חודשים היא הלכה למישהי שעושה רפואה טבעית, והיא נתנה לה כל מיני מרשמים וכל מיני כדורים של צמחים," הסבירה.
"עם מי היא כן בקשר? עם מי היא מדברת?"
"פה בבית, עם אף אחד. יש לי עוד שתי בנות צעירות שמאוד סובלות ממנה. היא מעליבה אותן כל הזמן. אחחח..." נאנחה בכבדות.
"מה עם חברות? חברים?"
"היא מדברת הרבה בטלפון. אני לא יודעת עם מי היא מדברת, אבל היא הרבה בטלפון."
"היא הסכימה לפגוש אותי? היא יודעת שפנית אֵלַי?"
"אמרתי לה שהפעם אני לא מוותרת לה, ושהיא חייבת לפגוש אותך."
"למה הכוונה, "הפעם"? האם כבר ביקשתם ממנה לקבל עזרה?"
"ביקשנו, התחננו, אבל היא לא מוכנה לפגוש אף אחד."
"איך אוכל לעזור לה אם היא לא מוכנה לפגוש אף אחד?"
"אני יכולה להתעקש. אני יכולה לדרוש ממנה שהיא תפגוש אותך," נאנחה.
"איזה סיכוי יש למפגש שלי איתה אם היא תגיע רק בגלל שהכריחו אותה?"
"בבקשה, תעשה לנו טובה, אולי תצליח לשכנע אותה להקשיב לך. אין לנו כבר חיים, ככה אנחנו לא יכולים יותר לחיות."
"גברתי," פניתי אליה ברוך, "אשמח לפגוש את הבת שלך מתי שנוח לה."
היא ברכה אותי בהתרגשות ואמרה שהיא תכף תחזור אֵלַי, ואחר סיימה את שיחתנו. היא חזרה כעבור מספר שעות.
"היא מוכנה להיפגש איתך," הכריזה בשמחה, "אבל... היא לא מוכנה להגיע אליך הביתה."
"או-קיי," פלטתי אנחה חרישית, "אפגוש אותה ב..." וכאן הזכרתי שם של בית קפה במקום מוכר.
"רק רגע," ביקשה האם, ובדקות הארוכות הבאות שעברו עליי עוד הספקתי להרהר על הסיבות שהביאו אותי לבחור במקצוע הזה.
"היא אומרת שהמקום הזה הוא של 'דוסים'," חזרה האם בקול מיואש. "אתה יכול לפגוש אותה במקום אחר?"
"בסדר. איפה היא כן מוכנה לפגוש אותי?" שחררתי אנחה נוספת לחלל החדר.
"רק רגע," ביקשה שוב, ואני המשכתי להרהר מאותו המקום שהפסקתי ב"רק רגע" הקודם.
"היא שואלת אם אתה מכיר את..." היא הזכירה שם של בית קפה בשירות עצמי, נחשב מאוד בקרב צעירים.
שאלתי את האם התשושה ממסע התיווך, אם אוכל לדבר עם הבת ולהסביר לה שלא תהיה לנו פרטיות בבית הקפה שאותו בחרה.
לאחר "רק רגע" שלישי, חזרה האם. "תעשה לנו טובה," אמרה ברוב ייאוש. "היא לא רוצה לדבר איתך בטלפון. היא מוכנה להיפגש רק איפה שהיא אמרה."
לאחר שנכנעתי, הספיקה הבת להעביר דרך האם עוד שאלה חשובה. "היא שואלת איך היא תזהה אותך בבית הקפה?"
התשובה שעמדה לי על קצה הלשון תאמה את מצב רוחי: 'שתחפש איש עם שוט ביד', רציתי לומר לה, אך במאמץ רב פלטתי, "יהיה בסדר, אני כבר אזהה אותה."
הנחתי לאיטי את שפופרת הטלפון על כנה, ואחר ניצלתי את זכותי לקלל במגוון עשיר של שפות. הַרְגָּשָׁתִי השתפרה מאוד.
כמה קשה יהיה לזהות אותה? הרהרתי. היא תתלבש ותתאפר כדי להרשים אותי, ואת השיער היא תאסוף, בהנחה שיש לה שיער ארוך. היא לא תטרח לסדר את שיערה בשבילי, ובמקום ההשקעה בסידור השיער היא תקשט עצמה בעגילים ובתכשיטים שונים. היא לא אמורה להיות גבוהה, נשים גבוהות לא עושות צרות מהסוג הזה, חייכתי לעצמי, ו... אם היא תגיע בזמן, זאת תהיה הפתעה גדולה, כך שכל בחורה שתגיע באחור של עשר–עשרים דקות, ותתאים לתיאור שציירתי בדמיוני, היא הבחורה לה אני ממתין.
למזלי הטוב, בשעה בה קבענו, בית הקפה היה עדיין ריק. הקדמתי בכמה דקות, מקווה למצוא שולחן בפינה מרוחקת שיתאים לשיחה המורכבת לה ציפיתי.
כצפוי, היא הגיעה באיחור, ולאחר שקלטה את ידי המנופפת אליה, פסעה לאיטה לעבר השולחן.
"היי, אני שמח לפגוש אותך," ברכתי אותה, מהרהר שהגיע הזמן למצוא חלופה הולמת למילה 'שמחה', שמופיעה תדיר במשפטי הפתיחה שלי, ושהגיע גם הזמן להגדיר מחדש את גורמי השמחה בחיי.
היא מלמלה דבר מה ונעה באי-שקט בכיסאה, סוקרת את בית הקפה ומוודאת שאין בו אנשים שמכירים אותה.
"אני יכול להזמין לך משהו לשתות?" הצעתי בקול רך.
"לא תודה, זה בסדר," השיבה בטון מנוכר.
"אני חושב שמצפים מאתנו להזמין משהו," ניסיתי שוב.
"לא יודעת, שיהיה תה צמחים," התרצתה.
"איזה סוג את מעדיפה?"
היא אמרה משהו שלא הצלחתי להבין, וכאן אזרתי אומץ והזמנתי אותה אל הדלפק לבחור בעצמה מקופסת התה.
היא קמה באי-רצון בולט וניגשה אל הדלפק, ובמשך דקות ארוכות עברה שוב ושוב על כל השקיות, עד שלבסוף בחרה שקית. "שיהיה זה," פלטה.
לאחר שנקראנו לאסוף את השתייה, התיישבנו בשולחננו. ניצלתי את הזמן שהיא הקדישה לאיתור שקית הסוכר הכי ראויה מבין כל השקיות, והתבוננתי בה: היא נראתה צעירה מגילה: נמוכת קומה; שיערה אסוף; מאופרת בכבדות; בכל אוזן ענדה עגילים שונים. באוזן אחת עגילי טבעת שעיטרו את היקף אוזנה, ובאוזן השנייה – עגילי חרוזים צבעוניים; היא לבשה 'חולצת בטן' חושפנית שאפשרה לעגיל מוזהב לבצבץ מטבורה.
היא סקרה שוב את הסביבה וכשסיימה, הביטה לעבר מרכז השולחן, אך לא הרימה מבט גם כשפתחתי בשאלה, "את עוברת תקופה לא נוחה?"
"כן, נו, אז מה זה אומר?" החזירה שאלה, זוקפת ראשה ומביטה בי לראשונה. "אתה מכיר מישהו שלא עובר תקופות לא טובות?"
היא הכינה עצמה לפגישה, חמושה בתשובות נוקבות.
"אני מסכים איתך," שיתפתי פעול, "כולנו הוא עוברים תקופות לא טובות. האם אפשר לעזור לך לעבור את התקופה הלא טובה?"
"תודה, אני יכולה להסתדר לבד. אני לא יודעת מה כבר מילאו לך את הראש, אבל אני יכולה להסתדר מצוין לבד."
"בכל זאת הסכמת לפגוש אותי, וחשבתי ש..."
"תקשיב: באתי כי אמא שלי התיישבה לי על הווריד," קטעה בכעס.
"אם הגעת לפגוש אותי בגלל שאמא שלך התיישבה לך על הווריד, זה אומר שאם היא תמשיך לשבת לך שם, זה יגרום לך לצאת מהחדר ולהמשיך את החיים שלך?" שאלתי, מבין היטב שהכנסתי עצמי לצרה. ממילא לא אצליח ליצור איתה שיחה עניינית — היא לא תאפשר לי להוביל אותה. אצטרך לגבש אסטרטגיה אחרת, הרהרתי, מתכונן לתגובתה הצפויה.
"תקשיב," פנתה אֵלַי בזעם, "אני בחרתי לעשות פסק זמן, ואני אבחר מתי להמשיך הלאה, וזה לא תלוי בלחץ של ההורים שלי ולא של אף אחד אחר. זה תלוי רק בי ובהחלטות שלי."
היא הקשיבה לשאלותיי בראש שמוט, אולם כשענתה, היא זקפה ראשה והביטה בי, מעין סוג של הערכות לקראת עימות — היא מכינה את עצמה בראש מורכן, ותוקפת בראש מורם.
"אני מבין שאת מעדיפה או בוחרת לבלות בחדרך את רוב שעות היום."
היא הביטה בי במבט של 'נו אז מה'?
"המשפחה שלך דואגת לך מאוד, ומצפה לראות אותך פורחת ומצליחה בחיים," הגברתי את קולי. "סיפרו לי שאת כבר שנה במצב הלא נוח הזה."
"נו, אז מה זה אומר?" שאלה, מביטה היישר לתוך עיני.
מזמן לא נתקלתי בבחורה בעלת הקרנה כל-כך קשה, הרהרתי, מנסה לדמיין את התנהגותה והתנהלותה בסביבתה הקרובה.
"הייתה לך מערכת יחסים לאחרונה?"
"נו, יופי, אז כבר סיפרו לך. אז שתבין שאין לזה קשר לשום דבר. נכון, הייתי במצב לא טוב, אבל זה עבר מזמן, ובוא אני אגיד לך עוד משהו," סיננה מבין שיניה, "אם רציתי, יכולתי להמשיך איתו."
"ולא רצית?"
"תתפלא, לא," סגרה את הנושא.
"אני מניח שיש לך לא מעט חברים. את מצליחה להיות איתם בקשר?" נאנחתי קלות, מבין שנגמרו לי השאלות, וגם ער לעובדה שסבלנותי הולכת ופוקעת.
"ולמה שאני לא אהיה איתם בקשר?" זקפה את ראשה.
"חשבתי שאולי בגלל שאת לא מרבה לצאת אז..."
"אל תדאג," קטעה, "אני בקשר עם מי שאני רוצה."
אעשה עוד ניסיון אחרון, הרהרתי. כבר לא נשאר לנו זמן. אין לי שום רצון לפוגשה שוב, מה גם שיהיה זה נס אם היא תסכים לפגוש אותי.
"במה עסקת לפני..." התחלתי, במוחי מבקש להמשיך: 'לפני שהיה להם שכל והעיפו אותך לכל השדים והרוחות'. "במה עסקת לפני ה... הפסקה האחרונה?"
"מה זה כל-כך חשוב?" שאלה בבוז.
שתקתי לרגע.
"עבדתי בסוכנות נסיעות," שיחררה אנחה כבדה.
שתקתי.
"זהו? סיימנו?" שאלה בנימה ארסית.
"רק עוד עניין אחד קטן," השבתי. "אמרת מקודם שכאשר תחליטי לצאת מהחדר אז את תצאי."
"נכון מאוד," אישרה. "כשאני ארגיש שאני מוכנה, ולא רגע לפני."
"אני מכבד מאוד את מה שאת אומרת," המשכתי, גורם לה להישיר אֵלַי מבט חשדני. "אבל... בלי עזרה יהיה לך קשה."
"אל תדאג, אני אסתדר מצוין."
"אולי לא הסברתי את עצמי מספיק טוב," אמרתי בנימה מתנצלת. "מה שאני טוען זה, שאם אני לא אעזור לך, את לא תצליחי לצאת מזה."
"מה זאת אומרת?" זעמה.
מצוין, הרהרתי. הנה, עכשיו זה מתחיל לזוז.
"זאת אומרת שאם אני לא אעזור לך, את לא תצליחי לצאת מהחדר שלך."
"מההה אתההה אומררר?" החזירה בהטעמה צינית, מדגישה כל מילה.
"ועוד משהו," המשכתי, לתדהמתה, "אני נחשב למטפל הכי טוב שיש, ויש לי הרבה ניסיון עם מקרים כמו שלך. כך, שאם אני לא אעזור לך, אני לא בטוח שמישהו אחר יוכל לעזור לך."
היא האדימה מכעס. "תקשיב, אני לא צריכה את העזרה שלך ולא של אף אחד ו..."
"אם כך," קטעתי אותה, "יש רק עוד בעיה אחת. אני מכיר הרבה אנשים שהיו במצב שלך. הם סירבו לקבל עזרה ונתקעו לכל החיים. יש לי הרגשה שזה מה שיקרה לך, אם לא תקבלי ממני עזרה. בעצם, לא, לא – תרשי לי לתקן את עצמי – זאת לא הרגשה, זאת ידיעה ברורה. ידיעה ברורה ומוחלטת," הדגשתי כל מילה, "שהגישה שלך הולכת לתקוע אותך בחדר לכל החיים, ולך," הנפתי את אצבעי לעברה, מרים קולי ומזעיף פניי, "לך אין שמץ של סיכוי לצאת מזה בלי העזרה שלי, ועל זה אני מוכן להתערב."
זה כבר היה יותר מדי. היא זינקה ממושבה וסיננה קללה עסיסית, משהו שאותו פירשתי כתיאור עיסוקיה של אימי באחד המקצועות העתיקים, ובאגרסיביות ניכרת פילסה את דרכה אל דלת היציאה.
 
כעבור יומיים צלצלה האם. "אני לא יודעת מה עשית, אבל היא יצאה מהחדר. היא נורא כועסת עליך, אבל תודה לאל שהיא יצאה מהחדר, ואפילו הלכה לבלות עם החברות שלה."

 
Facebook
yehudaoffner@yahoo.com
     054-7580586
תגיות: תפקוד, פסיכותרפיה, טיפול זוגי, טיפול פרטני, לחץ, אמנות לחימה, ספרי ילדים, פעוטות, גמילה מחיתולים, ריכוז, חשיבה, קיומי, התנהגותי, העצמה, חינוכיים.
yehudaoffner@yahoo.com
054-7580586