בקשות של מכרַי לסייע לידיד, שכן או קרוב משפחה שלהם, הפכו עבורי לעניין שבשגרה. "אתה חייב לעזור למשפחה של העובד שלי. הבת הגדולה שלהם 'עושה להם טרור' בבית," נתבקשתי.
האישה שדיברה איתי בטלפון הזדהתה כאמהּ של בחורה בת עשרים ושש, שנמצאת, לדבריה של האם, במצב נפשי לא טוב. בתה יושבת כל היום בחדרה, מסרבת לעבוד, מסרבת ללמוד, מסרבת לעשות דבר, והופכת את חיי המשפחה לבלתי נסבלים. "אי־אפשר לדבר איתה, והיא גם לא מוכנה לשמוע לאף אחד. היא פשוט עושה מה שהיא רוצה. מדי פעם היא יוצאת מהחדר, ממררת לאבא שלה ולי את החיים, צועקת, כועסת וחוזרת לחדר שלה. ככה כבר שנה. אני מאוד מבקשת שתעזור לנו. אנחנו מיואשים," ביקשה בתחינה.
"מה גרם לה להסתגר בחדר?" בררתי.
"היה לה חבר והם נפרדו, והיא גם הפסיקה לעבוד. הכל ביחד," סיכמה בעצב.
"מה היא עושה בחדר כל היום?"
"מעשנת סיגריות ושומעת מוסיקה," נאנחה האם.
"ומה עם הפסקות אוכל?"
"אוי, מה שהיא עושה לנו," השיבה בצער. "זה לא טעים לה, זה מגעיל, ואת זה היא לא אוהבת..."
"אז ממה היא חיה?"
"היא החליטה שהיא רוצה אוכל בריאות – צמחוני, טבעוני, כל מיני דברים כאלה."
"איך היא הגיעה לזה?"
"לפנֵי כמה חודשים היא הלכה למישהי שעושה רפואה טבעית, והיא נתנה לה כל מיני מרשמים וכל מיני כדורים של צמחים," הסבירה. "עם מי היא בקשר? עם מי היא מְתַקְשֶׁרֶת?"
"פה בבית? עם אף אחד. יש לי עוד שתי בנות צעירות שמאוד סובלות ממנה. היא מעליבה אותן כל הזמן. אחחח..." נאנחה שוב.
"מה עם חברות? חברים?"
"היא מדברת הרבה בטלפון. אני לא יודעת עם מי היא מדברת, אבל היא הרבה בטלפון."
"היא מסכימה לפגוש אותי? היא יודעת שפנית אלַי?"
"אמרתי לה שהפעם אני לא מוותרת לה, ושהיא חייבת לפגוש אותך."
"מה הכוונה, הפעם? האם כבר ביקשתם ממנה לקבל עזרה?"
"ביקשנו, התחננו, אבל היא לא מוכנה לפגוש אף אחד."
"איך אוכל לעזור לה אם היא לא מוכנה להיפגש איתי?"
"אני יכולה להתעקש, אני יכולה לדרוש ממנה שהיא תפגוש אותך," השיבה באנחה כבדה.
"איזה סיכוי יש למפגש שלי איתה אם היא תגיע רק בגלל שהכריחו אותה?"
"בבקשה, תעשה לנו טובה, אולי תצליח לשכנע אותה להקשיב לך. אין לנו כבר חיים, ככה אנחנו לא יכולים יותר לחיות."
"גברתי, אשמח לפגוש את הבת שלך מתי שנוח לה," פניתי אליה ברוך, לא ממש שלם עם ה'אשמח'.
היא ברכה אותי בהתרגשות ואמרה שהיא תכף תחזור אלַי, ואַחַר סיימה את שיחתנו.
היא חזרה אלַי כעבור כמה שעות. "היא מוכנה להיפגש איתך," הכריזה, "אבל... היא לא מוכנה להגיע אליך."
"אוקיי," פלטתי אנחה שקטה, "אפגוש אותה ב..." וכאן הזכרתי שם של בית־קפה במקום מוכר.
"רק רגע," ביקשה האם, ובדקות הארוכות הבאות שעברו עלַי עוד הספקתי להרהר על הסיבות שהביאו אותי לבחור במקצוע הזה.
"הלו? אתה שם?" נאנחה.
"אני כאן."
"היא אומרת שהמקום הזה הוא של 'דוסים'," אמרה האם בייאוש. "אתה יכול לפגוש אותה במקום אחר?" שאלה בתחינה.
"בסדר. איפה היא כן מוכנה לפגוש אותי?" שִׁחְררתי אנחה נוספת לחלל החדר.
"היא שואלת אם אתה מכיר את..." היא הזכירה שם של בית־קפה בשירות עצמי, נחשב מאוד בקרב צעירים.
שאלתי את האם התשושה ממסע התיווך, אם אוכל לדבר עם הבת ולהסביר לה שלא נוכל לדבר בפרטיות בבית הקפה שבחרה.
לאחר 'רק רגע' שלישי, חזרה האם. "תעשה לנו טובה," אמרה ברוב יֵאוש. "היא לא רוצה לדבר איתך בטלפון. היא מוכנה להיפגש רק איפה שהיא אמרה."
לאחר שנכנעתי, הספיקה הבת להעביר דרך האם עוד שאלה חשובה. "היא שואלת איך היא תזהה אותך בבית הקפה?"
התשובה שעמדה לי על קצה הלשון תאמה את מצב־רוחי. 'שתחפש איש עם שוט ביד', רציתי לומר לה, אך במאמץ רב פלטתי, "יהיה בסדר, אני כבר אזהה אותה."
הנחתי לאיטי את שפופרת הטלפון על כנה, מנצל את זכותי הלגיטימית לקלל במגוון עשיר של שפות. הַרְגָּשָׁתִי בהחלט השתפרה.
כמה מסובך יהיה לזהות אותה? הִרהרתי. היא תתלבש ותתאפר כדי להרשים אותי, ואת השֵׂער היא תאסוף, בהנחה שיש לה שֵׂער ארוך. היא לא תטרח לסדר את השֵׂער בשבילי – היא תתמקד בעגילים ובתכשיטים נוספים. היא לא אמורה להיות גבוהה – נשים גבוהות לא עושות צרות מהסוג הזה, חייכתי לעצמי, ו... אם היא תגיע בזמן, זו תהיה הפתעה גדולה, כך שכל בחורה שמתאימה לתיאור שציירתי בדמיוני, שתגיע באיחור של עשר דקות או יותר, היא הבחורה שלה אני ממתין.
למזלי הטוב, בשעה שבה קבענו, בית־הקפה היה עדיין ריק. הקדמתי בכמה דקות, מקווה למצוא שולחן בפינה מרוחקת שיתאים לשיחה המורכבת שלה ציפיתי.
היא, כצפוי, הגיעה באיחור, ולאחר שקלטה את ידי המנופפת אליה, פסעה לאיטה לעבר השולחן.
"היי, אני שמח לפגוש אותך," ברכתי אותה כשאני מהרהר שהגיע הזמן למצוא תחליף הולם למילה 'שמחה', שמופיעה תדיר במשפטי הפתיחה שלי, ושגם הגיע הזמן להגדיר מחדש את כל גורמי השמחה בחיי.
היא מלמלה משהו לא ברור, נעה באי־שקט בכיסאה וסקרה את המקום, מוודאת שאין בו אנשים שמכירים אותה.
"אפשר להזמין לך משהו לשתות?" שאלתי במידה ראויה של נימוס.
"לא, תודה," השיבה בטון מנוכר.
"אני חושב שמצפים מאתנו להזמין משהו," ניסיתי שוב.
"לא יודעת, שיהיה תה צמחים," התרצתה.
"איזה סוג את מעדיפה?"
היא אמרה משהו שלא הצלחתי להבין, וכאן אזרתי אומץ והזמנתי אותה לדלפק לבחור בעצמה מקופסת התה.
היא קמה באי־רצון בולט, ובמשך דקות ארוכות עברה שוב ושוב על כל השקיות, עד שלבסוף בחרה שקית ופלטה, "שיהיה זה."
לאחר שנקראנו לאסוף את השתייה, התיישבנו בשולחננו. בזמן שהיא הקדישה לאיתור שקית הסוכר הכי ראויה מבין כל השקיות, התבוננתי בה: היא נראתה צעירה מכפי גילה; נמוכת קומה; שֵׂער אסוף; מאופרת בכבדות; בכל אוזן ענדה עגילים שונים. באוזן אחת עגילי טבעת שעיטרו את היקף אוזנה ובאוזן השנייה – עגילי חרוזים צבעוניים; היא לבשה 'חולצת בטן' חושפנית שאִפשרה לעגיל מוזהב לבצבץ מטבורה. היא סקרה שוב את הסביבה וכשסיימה, מיקמה עיניה במרכז השולחן, ולא הרימה מבט גם כשפתחתי, "אני מבין שאת עוברת תקופה לא נוחה."
"כן, נו, אז מה זה אומר?" החזירה בשאלה, זוקפת ראשה ומביטה בי לראשונה. "אתה מכיר מישהו שלא עובר תקופות לא טובות?"
היא התכוננה היטב לפגישה, חמושה בתשובות נוקבות.
"אני מסכים איתך," שיתפתי פעולה. "כולנו עוברים תקופות לא קלות. האם תרשי לי לעזור לך?"
"לא, תודה – אני יכולה להסתדר לבד. אני לא יודעת בְּמָה כבר מילאו לך את הראש, אבל אני יכולה להסתדר מצוין לבד."
"בכל זאת הסכמת לפגוש אותי, חשבתי ש..."
"באתי כי אימא שלי התיישבה לי על הווריד," קטעה בכעס.
"אמרת שהגעת לפגוש אותי בגלל שאימא שלך התיישבה לך על הווריד. זה אומר שאם היא תמשיך ללחוץ עלייך, זה יִדחף אותך לצאת מהחדר ולהמשיך את החיים שלך?" שאלתי, מבין היטב שהכנסתי את עצמי לצרה. ממילא לא אצליח ליצור איתה שיחה עניינית והיא לא תאפשר לי להוביל אותה. אצטרך לגבש אסטרטגיה אחרת, הִרהרתי, מתכונן לתגובתה הצפויה.
"תקשיב," פנתה אלַי בזעם, "אני בחרתי לעשות פסק זמן, ואני אבחר מתי להמשיך הלאה, וזה לא תלוי בלחץ של ההורים שלי ולא של אף אחד אחר. זה תלוי רק בי ובהחלטות שלי."
היא הקשיבה לשאלותַי בראש שמוט, אולם כשענתה, היא זקפה ראשה והביטה בי, מעין סוג של הערכות לקראת עימות – היא מכינה את עצמה בראש מורכן, ותוקפת בראש מורם.
"אני מבין שאת מעדיפה או בוחרת לבלות בחדרך את רוב שעות היום."
היא הביטה בי במבט של 'נו אז מה'?
"המשפחה שלך דואגת לך מאוד ומצפה לראות אותך פורחת ומצליחה בחיים," המשכתי, מגביר את קולי. "סיפרו לי שאת כבר שנה במצב הלא נוח הזה."
"נו, אז מה זה אומר?" שאלה, מביטה היישר לתוך עינַי.
מזמן לא נתקלתי בבחורה בעלת הקרנה כל־כך קשה, הִרהרתי, מנסה לדמיין את התנהגותה והתנהלותה בסביבתה הקרובה. "הייתה לך מערכת יחסים לאחרונה?" שאלתי, משנה גישה.
"נו, יופי, אז כבר סיפרו לך, אז שתבין שאין לזה שום קשר. נכון, הייתי במצב לא טוב, אבל זה עבר מזמן, ובוא אני אגיד לך עוד משהו," סיננה מבין שיניה, "אם רציתי, יכולתי להמשיך איתו."
"ולא רצית?"
"תתפלא, לא," סגרה את הנושא.
"אני מניח שיש לך לא מעט חברים. את מצליחה להיות איתם בקשר?" שאלתי, מבין שנגמרו לי השאלות, וגם ער לעובדה שסבלנותי הולכת ופוקעת.
"ולמה שאני לא אהיה איתם בקשר?" החזירה, מרימה את ראשה בהתרסה.
"חשבתי שאולי בגלל שאת לא מרבה לצאת אז..."
"אל תדאג," קטעה, "אני בקשר עם מי שאני רוצה."
אעשה עוד ניסיון אחרון, הִרהרתי. כבר לא נשאר לנו זמן. אין לי שום רצון לפוגשה שוב, מה גם שיהיה זה נס אם היא תסכים לפגוש אותי. "במה עסקת לפנֵי..." רציתי לומר, 'לפנֵי שהיה להם שכל והעיפו אותך לכל השדים והרוחות'. "במה עסקת לפנֵי ה... הפסקה האחרונה?" שאלתי בעידון.
"למה זה כל־כך חשוב?" שאלה בבוז.
שתקתי לרגע.
"עבדתי בסוכנות נסיעות," פלטה לבסוף.
שתקתי.
"זהו? סיימנו?" שאלה בנימה ארסית.
"רק עוד עניין אחד קטן," השבתי, "אמרת שכאשר תחליטי לצאת מהחדר אז את תצאי."
"נכון מאוד," אישרה, "כשאני ארגיש שאני מוכנה, ולא לפנֵי."
"אני מכבד מאוד את מה שאת אומרת," המשכתי, גורם לה להישיר אלַי מבט חשדני, "אבל... בלי עזרה יהיה לך קשה."
"אל תדאג," גיחכה בזלזול, "אני אסתדר מצוין."
"אולי לא הסברתי את עצמי מספיק טוב," אמרתי בנימה מתנצלת, "מה שאני טוען זה שאם אני לא אעזור לך, את לא תצליחי לצאת מזה."
"מה זאת אומרת?" זעמה.
מצוין, הִרהרתי, הנה, עכשיו זה מתחיל לזוז. "זאת אומרת שאם אני לא אעזור לך, את לא תצליחי לצאת מהחדר שלך."
"מההה אתההה אומררר?" החזירה בהטעמה צינית, מדגישה ומושכת כל מילה.
"ועוד משהו," המשכתי, לתדהמתה, "אני נחשב למטפל הכי טוב שיש, ויש לי הרבה ניסיון עם מקרים קשים כמו שלך. כך, שאם אני לא אעזור לך, אני לא בטוח שמישהו אחר יוכל לעזור לך, כך שלעולם לא תצליחי לצאת מהחדר בכוחות עצמך."
היא האדימה מכעס. "תקשיב: אני לא צריכה, לא את העזרה שלך ולא של אף אחד, ורק..."
"אם כך," קטעתי אותה, "יש רק עוד בעיה אחת: אני מכיר הרבה אנשים שהיו במצב שלך. הם סירבו לקבל עזרה ונתקעו לכל החיים. יש לי הרגשה שזה מה שיקרה לך, אם לא תקבלי ממני עזרה. בעצם, לא, לא, תרשי לי לתקן את עצמי: זאת לא הרגשה, זאת ידיעה ברורה – ידיעה ברורה ומוחלטת," הדגשתי כל מילה, "שהגישה שלך הולכת לתקוע אותך בחדר לכל החיים, ולך," הנפתי את אצבעי לעברה, מרים קולי ומזעיף פנַי, "לך אין שמץ של סיכוי לצאת מזה בלי העזרה שלי, ועל זה אני מוכן להתערב," חזרתי בפעם הרביעית.
זה כבר היה יותר מדי. היא זינקה ממושבה, סיננה בארס קללה עסיסית, משהו שאותו פֵּרשתי כתיאור עיסוקיה של אימי באחד המקצועות העתיקים, ובאגרסיביות ניכרת פילסה את דרכה אל דלת היציאה.
כעבור יומיים התקשרה האם וביקשה לשאול על הגמול הכספי שהם חייבים לי. "אני לא יודעת מה עשית, אבל היא יצאה מהחדר. היא נורא כועסת עליך, אבל תודה לאל שהיא יצאה מהחדר ואפילו הלכה לבלות עם החברות שלה."
