יהודה אופנר - 'לרכוש מודלים'
  מתוך הספר  'האנשים במראה ממול'

קיץ 1967. אנחנו יושבים ליד החנות של יוסף, הנייר בתא של המטבעות לא עובד היום — כולם כבר מכירים את הטלפון המחורבן שלא מחזיר מטבעות. אנשים כבר לא נכנסים להתקשר ולנו אין הכנסות. משעמם. גם משעמם, וגם אין לנו גרוש. אנחנו יושבים בשקט ומסתכלים על הנוסעים שעולים על האוטובוס. שברולט אמריקאית חדשה עצרה בפתח החנות של יוסף. איש מבוגר, אולי בסביבות ארבעים, לבוש בחליפה עם עניבה יצא מהרכב. הסתכלנו בסקרנות על השברולט ועל האיש. הוא ניגש אל יוסף ואחר פנה אלינו: "שלום ילדים, מה שלומכם?" חייך אלינו בחביבות. "טוב תודה," ענינו במקהלה.
"אני רוצה לבקש משהו," אמר, והמשיך לחייך.
הרמנו את ראשנו בסקרנות והוא המשיך. "אני מבקש שתקראו לכל הילדים בסביבה, וכל ילד יקבל ממתק מהחנות."
היינו בהלם. הסתכלנו על הפרצוף שלו לראות אם הוא עובד עלינו.
הוא המשיך לחייך ואמר: "קדימה ילדים, לכו לקרוא לכל החברים שלכם."
אספנו אולי עשרים ילדים והסתדרנו בטור אחד מול פתח החנות של יוסף. אף אחד לא דחף, אף אחד לא דיבר. נכנסנו אחד־אחד, בחרנו ממתק, הראנו ליוסף, הוא רשם, אמרנו תודה רבה לאיש, ויצאנו. האיש הנדיב הזה עמד בצד וחייך בעונג. אחרי שסיימנו, הוא שלף ערימת שטרות מהכיס ושילם ליוסף.
ישבנו בחוץ, אכלנו את הממתק ולא הוצאנו מילה מהפה. היינו המומים. כזאת נדיבות לא ראינו בחיים שלנו, כזה איש טוב עוד לא פגשנו.
חזרתי הביתה. לא סיפרתי לסבתא. בשביל מה אני צריך את התגובות שלה. אני לא יכול להפסיק לחשוב על האיש הזה, גם אני רוצה להיות כמוהו, גם אני רוצה להיות נדיב, גם אני רוצה להוציא שטרות מהכיס ולהזמין את כל הילדים. לעולם לא אשכח את האיש הזה, הוא ילווה אותי כל החיים.


חורף 1979, לונדון. קר וגשום בחוץ, אני אחרי יום ארוך ומתיש. אולי אצליח להגיע הביתה לפני שהתוכנית 'פרקינסון' תתחיל. אני אוהב את התוכנית הזאת. להרים רגלים ולאכול איזה כריך טוב מול הטלוויזיה, לא יזיק עכשיו. הרמזור בצומת 'גולדרס-גרין' התחלף לאדום. לחצתי על הברקס, אבל הפורד אסקורט המצ'וקמקת לא ממש הגיבה. דרכתי בכל הכוח, והמכונית החבוטה שלי התחילה להחליק קדימה. אני בפאניקה. מה שיכול לעצור אותי עכשיו זה רק המכונית מלפנים.
הטמבון האחורי של היגואר הנוצצת אכן עשה את העבודה. נתקעתי במושבי נבוך ולחוץ, מתפלל שלא גרמתי נזק למכונית שלפנים. רק המראה הקדמית שלה שווה יותר מהאסקורט. אלוהים, מה אני עושה עכשיו? הדלת הימנית של היגואר נפתחה ואיש לבוש בהידור יצא ופסע לעבר המכונית שלי.
כחכחתי ארוכות בגרוני, מכין את עצמי להתנצלות כנה ולבקשת מחילה. פתחתי את החלון ועוד לפני שהספקתי להוציא מילה האיש אמר: "ערב טוב לך, מה שלומך? האם אתה בסדר?"
לא ממש ידעתי מה לענות, האמת שלא התכוננתי לשאלות האלה. הוא המתין לתשובתי ואני פתחתי בפרץ מבולבל של התנצלויות. הוא חייך בנועם וניגש לצמיגים של המכונית שלי. אני עדיין יושב כמו טמבל בכיסא הנהג, והוא עושה סיור מסביב לרכב.
"אולי כדאי לך להחליף צמיגים, זה בהחלט יסייע לך לבלום," הציע בנימוס רב.
"אתה בהחלט צודק, אדוני," הצלחתי להשיב בניסוח בריטי תואם. "אני אבדוק את הצמיגים," הוספתי, ממתין לראות האם הוא ייגש לרכבו לבדוק את הנזק שגרמתי לו.
הוא בקושי העיף מבט על הטמבון המוכה שלו. "אני מאחל לך ערב טוב," ברך אותי באדיבות, נכנס לרכבו, ונסע.
 לא יכולתי לשכוח את המפגש המוזר עם האיש האדיב הזה. דמותו ליוותה אותי עוד שנים רבות. הוא הזכיר לי את האיש הנדיב שקנה לנו ממתקים בחנות של יוסף. עכשיו יש לי מודל נוסף לאמץ.

 
Facebook
yehudaoffner@yahoo.com
     054-7580586
תגיות: תפקוד, פסיכותרפיה, טיפול זוגי, טיפול פרטני, לחץ, אמנות לחימה, ספרי ילדים, פעוטות, גמילה מחיתולים, ריכוז, חשיבה, קיומי, התנהגותי, העצמה, חינוכיים.
yehudaoffner@yahoo.com
054-7580586