יהודה אופנר - 'החזרה מהודו'
  מתוך הספר  'האנשים במראה ממול'

 
צלצול הטלפון הפר את השקט הנפלא של בוקר יום ראשון.
"אנחנו בצרות," סיפר לי ידידי בקול שבור. "עידן שלנו במצב לא טוב. כבר כמה חודשים שהוא במצוקה, אנחנו לא יודעים מה לעשות."
הוא סיפר על המצוקה של בנו ותאר את ההשלכות על כלל המשפחה. שאלתי אותו אם הוא יודע מה הסיבה שהביאה את הילד למצוקה שתאר.
"אנחנו לא יודעים מה קרה, אבל מרגע שהוא חזר מהטיול בהודו, הוא לגמרי באאוט. הוא מדבר בשפה שאנחנו לא מבינים, והחיים שלנו הפכו לסיוט אחד גדול. מדי פעם הוא גם נעלם לנו לכמה ימים, ואנחנו מתים מדאגה. הוא אוהב ומכבד אותך, נסה לדבר איתו," ביקש.
 
הבחור שישב מולי על הדשא הרך, לא ביקר בשבועות האחרונים במקלחת. מראהו המרושל ובגדיו המרופטים לא הותירו ספק באשר למצבו הנפשי.
"מה קורה עידן?" שאלתי בדאגה. "אתה יודע באיזו היסטריה הזעיקו אותי?"
הוא גיחך. "כן, הם לגמרי היסטריים," תיאר את הוריו.
הנחתי יד על כתפו. "לא ראיתי אותך יותר משנה, התגעגעתי אליך."
הוא חייך במבוכה וליטף את מעטה השיער המדובלל שכיסה את סנטרו.
"אני רואה שהזדקנת," החוותי אל זקנו.
"אה, זה סתם, קצת שינוי."
"מתאים לך. זה באופנה עכשיו. אני גם שוקל, אבל הכינוי של הדבר הזה מפריע לי."
הוא בהה בי במבט שלא זיהיתי. זה לא היה הבחור החביב שהכרתי. "מה?"
"קוראים לזה זקן תיש, לא?"
"אהה."
"העיניים שלך אדומות, אתה לא מרגיש טוב?"
"אני סתם עייף."
"אתה לא ישן מספיק?"
"אני ישן, אני ישן. מה, לא אמרו לך שאני ישן כל היום?"
"לא, גם לא אמרו לי שאתה לא אוכל, אתה רוצה להיות דוגמנית צמרת?"
הוא חייך.
"בטח חשבת שבאתי לטחון לך את המוח."
"לא, דווקא לא, אחרת לא הייתי בא."
"מזל שהצעתי לך שניפגש כאן. אם היינו נפגשים בבית שלכם, ההורים שלך היו מפריעים לנו לדבר בשקט."
הוא נאנח. "אתה מספר לי?"
"באתי רק לראות אותך. אין לי כוונה לבלבל לך את המוח. מצדי אנחנו יכולים לשתוק."
הוא הנהן.
"טוב, אז... על איזה נושא אתה רוצה שנשתוק?" שאלתי.
הוא חייך. "לשתוק זה הדיבור הכי עמוק שיש."
"אתה מתכוון לדיבור עם עצמך?" תהיתי.
"כן. לפעמים, בן־אדם יכול לתפוס עם עצמו שיחות ברמה שאין לו עם אף אחד."
"את זה אני מבין מצוין. גם אני נוהג לנהל שיחה עם עצמי, במיוחד כשאני במצוקה. זה מאוד עוזר לי."
הוא הביט בי. "באמת? ברצינות?"
"כן, אתה לא חושב שזה נורמאלי לנהל שיחות עם עצמך?"
"תלוי באיזה רמה," גרד את זקנו. "אני לא חושב שכל אחד יכול להגיע לרמות גבוהות של שיחה עם עצמו."
"עם זה אני מסכים איתך. לאיזה רמה של שיחה אתה מגיע עם עצמך?"
הוא תלש קבוצה של דשא, מולל אותה בידיו, אחר השליכה. "זה תלוי."
"במה זה תלוי?"
"זה תלוי באיזה מצב רוחני אתה נמצא. לפעמים, אתה לא מצליח אפילו לחשוב נכון ולפעמים, זה... מגיע לרמות שאי אפשר לתאר את זה."
"כן, אני מבין, אבל לי יש בעיה. כשאני רעב אני לא מצליח לחשוב על כלום חוץ מאשר על אוכל. דרך אגב, אתה מתנזר מאוכל?"
"לא, מה פתאום."
"אני רואה אותך, ואני נהיה רעב."
"מה, עד כדי כך?"
"כן, רזית מאוד, יש שם מחסור באוכל?"
"דווקא לא."
"שנלך לאכול משהו?"
"אני לא רעב."
"אתה זוכר את התאריך האחרון שאכלת?"
הוא חייך.
"אתה רוצה לבוא אלינו הביתה? תוכל לנוח קצת בלי שיציקו לך," הצעתי.
"לא, זה בסדר."
"אז איך היה בהודו? פגשת הודיות נחמדות?"
הוא גיחך. "הודו זה עולם אחר לגמרי, לא דומה בכלל לעולם הדפוק שאנחנו חיים בו."
"יש לנו עולם דפוק, זה נכון," הסכמתי. "היה לך טוב שם?"
"מה־זה טוב — אין לחץ, אין דאגות, אנשים חיים בלי כל ה..."
"עכשיו אני צריך לשאול אותך: אז למה חזרת?"
"אני באמת לא יודע למה חזרתי."
"לחצו עליך לחזור?"
"לא, מה פתאום."
"נגמר לך הכסף?"
"לא, בכלל לא."
"אולי בגלל שזה פשוט נגמר, למרות שהיה לך טוב?"
"כן, זה יכול להיות שזה פשוט נגמר."
"זה מעניין, היה לך טוב שם ובכל זאת חזרת ריק," מלמלתי, כמדבר אל עצמי.
הוא הנהן.
"בכל מקרה, אני שמח לראות אותך וצר לי שאתה לא במיטבך."
הוא הרים את עיניו מהדשא. "זה לא נורא כמו שהם חושבים."
"לא, אני לא מתייחס למה שהם אומרים. אני מתייחס למה שאני רואה. אתה נראה קצת שפוף ובטח אתה גם מרגיש כך."
"אהה, אני סתם עייף."
"עייף ממה?" שאלתי, מבין שהוא מנסה להחזיר את נושא העייפות.
"עייף מהחיים, פשוט נמאס לי."
"ממה בעיקר נמאס לך?"
"האמת? נמאס לי מהכל. החיים כל כך סתמיים וריקים מתוכן. זה כמו שאתה קונה כרטיס לסרט, ובאמצע אתה מגלה שהסרט מחורבן ואתה רוצה לצאת מהאולם כי נגמר לך העניין."
סוף-סוף הוא התחיל לדבר, הרהרתי. כבר חששתי שלא אצליח לדובב אותו. "היציאה באמצע הסרט המחורבן שאתה מתאר, זו היציאה מהחיים באמצע הדרך?" שאלתי, מישיר אליו מבט.
"כן, אבל לא ממש. אני לא רוצה למות, זה... רק שאין לי הרבה חשק לחיות."
"תסביר לי," ביקשתי בקול רך. "אני לא בטוח שאני מבין."
"תראה, בזמן האחרון אני חושב על זה הרבה. לפעמים באיזושהי תחנה של החיים, הבן־אדם רוצה לרדת, מתוך בחירה מאוד רציונאלית. החיים זה סוג של מסע — לא כל אחד יכול ורוצה להשלים את המסע. לפעמים האדם רוצה להפסיק לשוטט — זה כמו אסטרונאוט שהכבל שמחזיק אותו נקרע והוא מרחף בחלל בלי שליטה, סתם משוטט בלי שום מטרה ובלי עניין. כשאין עניין בדרך, יש לנו אופציה להפסיק את המסע מתי שאנחנו רוצים."
"אהה, אני מבין," המהמתי. "אתה מתכוון שהמוות הוא אופציה שמאפשרת לך להפסיק את מסע החיים?"
"כן, תראה, האופציה הזאת תמיד קיימת, היא קיימת אצל כל בן־אדם, זה סוג של פריבילגיה שאתה מקבל כשאתה נולד — אתה יכול לחיות, ואתה יכול להפסיק לחיות. זה סוג של בחירה."
"אני מניח שאתה צודק," שיתפתי פעולה. "ובכל זאת, יש הבדל בין מצב שבו אתה שם את האופציה בתרמיל, למצב שבו אתה מחזיק אותה ביד. כשאתה עושה מסע ואתה מחזיק את האופציה הזאת ביד, זה משבש לך את המסע — אתה לא נהנה, אתה לא חי ואתה גם לא מת. כשאתה נושא את האופציה בתרמיל, זה נראה אחרת — זה שם, זה קיים, אבל אתה לא מדבר על זה, אתה לא מתעסק עם זה, וזה מאפשר לך ליהנות ממה שאתה עושה וחווה. מה אתה חושב?"
"זה נכון."
"אז איפה אתה מחזיק את אופציית המוות, ביד או בתרמיל?"
"לפעמים אני מרגיש שאני מחזיק את האופציה ממש ביד."
"שוחחת עם מישהו על התחושות שלך? יש אדם קרוב שאתה משתף אותו על מה שעובר עליך?"
"לא במיוחד, אני לא חושב שיש מישהו שיכול להבין מה עובר לי בראש."
"אתה לא חושב שאתה צריך עזרה?"
"לא יודע, אתה מתכוון לעזרה... ב...?"
"עזרה שתאפשר לך לעבור את התקופה הזאת."
"לא יודע. אני לא בטוח שיש לי את האנרגיות לעשות משהו עכשיו."
"עידן, מה היה קורה אילו חבר שלך, חבר טוב," הדגשתי. "היה משתף אותך בהרהורי לבו המכילים רצונות או מחשבות על הפסקת מסע החיים? איך היית מגיב, מה היית מייעץ לו?"
הבחור משך בכתפיו ואחר גירד את שיער ראשו. "אני מניח שהייתי תומך בו, קודם כל מקשיב לו. להקשיב לבן־אדם, זה אחד מהדברים הכי חשובים שיש — להקשיב, זה הרבה יותר חשוב מלתת עצות."
"אתה חושב שלפעמים זה מספיק רק להקשיב ולתמוך?"
"כן, לפעמים זה מה שהבן־אדם צריך."
"אני מסכים — קשב זה מצרך נדיר. בעולם המוזר שלנו אנחנו פחות ופחות קשובים לאחר."
"זה מאוד נכון. יש רמות שונות של קשב. האדם בטבע, למשל, מפתח יכולות קשב ברמות גבוהות. בעולם הדפוק שלנו, אף אחד לא מקשיב לאף אחד והדבר הכי גרוע זה שהבן־אדם לא מקשיב לעצמו."
למה הוא מתכוון? תהיתי, האם הוא טוען שהוא לא מקשיב לעצמו?
"זה חתיכת נושא," הנהנתי. "אני מניח שכולם רוצים שיקשיבו להם ופחות מוכנים להקשיב לאחרים."
"זה אחד הדברים הכי חזקים שפגשתי שם. אתה כל הזמן נמצא בסוג של קשב. זה מין מצב פנימי, שגם אם אתה לבד עם עצמך, אתה לא ממש בודד, כי אתה מרגיש שאתה מחובר לסביבה והסביבה מחוברת אליך, ואז, הלבד הזה הופך להיות מין מצב שממלא אותך בתובנות שכאן בעולם הרדוד שלנו, לא היה לך סיכוי להגיע אליהן."
"זה נכון, הבעיה היא, שגם אם אנחנו מקשיבים, לא תמיד יש לנו כלים להבין את המשמעויות שההקשבה מייצרת."
"איזה כלים?"
"אתה מכיר את התופעה שאתה שותה יין או בירה ופתאום אתה מרגיש משוחרר יותר ואתה מצליח לראות, לקלוט, או לחשוב על דברים שלא ראית קודם?"
הוא סימן במנוד ראש לאישור.
"אני מניח שבהודו יש מספיק כלים או עזרים," הדגשתי. "שמסייעים לאדם לפגוש חוויות ועולם שלם של משמעויות בפאזה אחרת לגמרי."
הוא גיחך. "יש, ועוד איך יש."
"ניסית קצת?"
"קצת," חייך.
"זה הוסיף לך עומק או מימד אחר של התבוננות בחיים?"
הוא הביט בי, תוהה אם אני מנסה להפיל אותו בפח.
"אתה חושב שזה משנה לי אם עישנת שדה שלם של גראס או הסנפת חרא של פרה קדושה? ממש לא. אני רק רוצה להבין מה אתה מרגיש בפנים," אמרתי בטון רך.
הוא תלש קבוצה חדשה של דשא. "כשאתה בסוטול טוב, אתה מקבל פרופורציות אחרות על החיים. אנשים פתאום מגלים דברים על עצמם, שלא ראו קודם. תשמע," הזדקף, "אני מכיר אנשים שהיה להם הכל: כסף, מעמד ואני לא מדבר איתך על ילדים, אלא על אנשים מבוגרים. אחרי כמה חודשים שם, הם לא רצו לחזור, הם פתאום גילו את עצמם והבינו שהם בזבזו חיים שלמים על שטויות."
"זה קורה גם כאן. אני מכיר אנשים שהגיעו לחוויה שאתה מתאר בלי לנסוע להודו."
"כן, אבל זה לא אותו הדבר."
"במה זה שונה?"
"כאן, אתה לא יכול לראות את הדברים בצורה ממוקדת. יש עליך יותר מדי לחצים, יותר מדי הפרעות. שם, אתה משוחרר, יש לך מין חופש בחירה שכאן אין לך."
"איזו בחירה? מה למשל?"
הוא השליך את פיסות הדשא שתלש. "אני אגיד לך. אחד הדברים הכי גדולים שראיתי אצל אנשים שהכרתי זה, שהם עושים מה שבראש שלהם בלי לדפוק חשבון לאף אחד. מה שטוב להם הם עושים, ומה שלא, אז לא עושים וזה לא חשוב מה חושבים עליך," הוא ראה שאני מהנהן. "ואז," המשיך, "מה שקורה לך זה, שאתה מסתכל על החיים ופתאום אתה מגלה שיש לך זמן אין סופי, זמן שהוא רק שלך ושאתה לא תלוי בזמן של אחרים ובטח לא במה שהחברה מקציבה לך."
"אני מבין מה אתה אומר. אפרופו זמן, יש לך במקרה קצת זמן בשבילי?"
"זמן?" שאל מופתע.
"כן, זמן לשבת במקום נורמאלי. מקום נורמאלי זה מקום שמגישים בו בירה קרה ושאפשר לשבת על כסא נורמאלי, כי מהישיבה הממושכת על הדשא יש לי סימני חספוס על התחת," רטנתי לקול צחוקו של הבחור.
"בסדר," נענה להצעתי.
"רק עוד דבר אחד קטן, אהבתי את מראה התיש, זה דווקא מתאים לך. אתה אולי... מוכן לרחוץ אותו כדי שהתיש ירגיש שאתה אוהב אותו ואכפת לך ממנו?"
קבענו לשוחח בעוד יומיים.

 
Facebook
yehudaoffner@yahoo.com
     054-7580586
תגיות: תפקוד, פסיכותרפיה, טיפול זוגי, טיפול פרטני, לחץ, אמנות לחימה, ספרי ילדים, פעוטות, גמילה מחיתולים, ריכוז, חשיבה, קיומי, התנהגותי, העצמה, חינוכיים.
yehudaoffner@yahoo.com
054-7580586